יניב - יום השנה 2026

אמיר - 23 שנה, 2026

זיכרון הוא דבר חמקמק. הוא כאילו נמצא שם כל הזמן מאופסן עמוק ורחוק אבל מוכן לשליפה מהירה. רגע מסויים, ריח, צליל או מראה פתאום מקפיצים אותו. רצף תמונות שיש בהן רגש ותחושות. אבל הוא לא מדוייק ומשתנה קצת עם השנים מפעם לפעם שאתה ניגש אליו. הזיכרון של הזיכרון משתנה.

כל עוד אנחנו חיים וחולקים רגעים משותפים עם הקרובים אלינו, יש כמה עותקים של הזכרונות האלו וכשנפגשים וזיכרון משותף עולה, יש הרגשה חמימה כזו... כאילו שני חוטי הזיכרון נפגשו וסגרו מעגל.

אחרי אובדן הזכרונות נשארים רק אצלך. רק חוט אחד בחצי מעגל לא סגור.

רציתי לקראת השנה להיזכר בדברים שנשארו לי ממך והם רק אצלי. זיכרונות נטולי תמונה. כאלה שאין משהו באיזה אלבום שמזכיר לך. חשבתי שיהיה קשה לשלוף אותם אבל זה קצת הרגיש כמו לפתוח ספר. הכל שם:

• אני זוכר אותך בתור ילד בן 10-11 בחופש הגדול ברעות מקים דוכן לימונדה עם שמרית השכנה, ממש מול הבית של ההורים ומנסה להרוויח. נכון, אף אחד לא עבר שם בשנים האלה כי מודיעין עוד לא היתה אבל היה בך תמיד משהו יזמי ועצמאי כזה.

• בזכרון אחר יושבים בפינת הטלויזיה בבית והדיסק של שבק״ס מנגן במערכת Aiwa הכסופה שבחדר שלך בקולי קולות ואני בשוק איך אתה זוכר את כל המילים ושר אותם במהירות הזו של חבורת הראפרים מיבנה.

• היית כל כך טוב על הרולר בליידס. אני זוכר שהתגלגלנו ביחד מהבית בעליה ובירידה של שדרות האורנים לכיוון המרכז וממש בירידה החדה למרכז, כשאני קצת אחריך, מקליט הכל לתוך זיכרון, פתאום קיפצת, הפכת כיוון ב 180 וירדת אותה אחורה עם הגב לכיוון הנסיעה, עד למזרקה היבשה תמיד במרכז המרכז.

• אני זוכר שהייתי נכנס לחדר שלי בשישי בערב ומוצא באופן מפתיע את ארון הבגדים שלי פתוח. מה שהסגיר אותך הם הבגדים שלך על רצפת החדר (שטיח כחול מקיר לקיר ליתר דיוק) שנשארו בצורת הגוף שלך ממש מולו. הייתי מוצא את הבגדים החסרים למחרת בשבת בצהריים על הכורסא אצלך בחדר עם ריח של Armani Gio או Drakar.

• אני זוכר אותך נועל את נעלי הפומה האדומות ואת משקפי ה 'Bole הכחולים הגדולים

• אני זוכר שבאת לישון אצלי בנחמני בתל אביב. אולי יצאת חמשוש. היית בהכנה או כבר בקורס קצינים ופגשת את יאיר קרני. הוא אמר שטוב לשתות קפה שחור לפני ריצה. אז שתינו קפה ויצאת לריצה בשד׳ רוטשילד. אני חושב שניסיתי לרוץ מחרחר אחריך.

• באותה הדירה, אני זוכר שאני מתעורר ויוצא מהחדר בבוקר שבת תל אביבי חם ושקט. אתה ישן שרוע עם תחתונים על מיטה צרפתית מתקפלת בלי מזרון ובלי סדין בסלון בדירה בנחמני. לא מבין למה אתה לא ישן על הספה או למה לא נתתי לך לישון במיטה שלי.

• אני זוכר שבביקור אחר בשישי רצינו ללכת לים. אתה על האופניים ואני על הרולר. כמעט נמעכתי מאיזה רכב ברחוב הירקון ואני זוכר אותך מבוהל כי חשבת שאני הולך למות לך. אח״כ ישבנו קצת עם חברים שלי מהלימודים ואתה נרדמת עמוק על החוף בשמש.

• אני זוכר שהצלחת לצאת ביום ההולדת שלי והפתעת אותי עם אפרת בערב בדירה בשינקין. זה היה חודש לפני שנהרגת ואולי הפעם האחרונה שראיתי אותך.

• אני זוכר שבשבעה הנוקיה הקטן שלי צלצל ומאחורי מספר לא מזוהה היה הברמן של ה Cheers, הבר הזה באלנבי שהייתם יוצאים אליו, שסיפר שראה את התמונה שלך בעיתון וישר זיהה אותך והיה חייב להשיג את המספר שלי כדי להגיד כמה הוא אהב אותך וכמה הדמות שלך נשארה לו בלב.

ביום אחרי ההלוויה שלך התיישבתי וכתבתי משהו עליך בפעם הראשונה. כתבתי שאני שלם שחיית את חייך כמו שחיית אותם. וכשאני מסתכל במראה דרך הדמעות אני רואה אותך בתוכי. האמת שהייתי שמח שיהיה לי הרבה יותר ממך. להיות איתך הרבה יותר. לעשות איתך יותר ולמלא את מצבורי הזכרונות עוד ועוד.

כשבן אדם מת, קורים שני דברים. האחד פיזי. הגוף של האדם שנפטר נכנס לאדמה ולאט לאורך השנים הוא מתפרק לחלקים וחוזר בחזרה לטבע.הדבר השני הוא שגם הנשמה של האדם שנפטר מתפרקת לחתיכות זיכרון קטנות שמתפזרות וחודרות לתוך הנשמות של כל האנשים שהכירו אותו. זה כנראה חלק מהכאב האדיר שמרגישים ביום שבן אדם הולך מאיתנו.

אני ממש זוכר את הרגע שזה קרה לי ביום הפטירה שלך. עוד זיכרון פרטי שנמצא רק אצלי בראש. אני יושב מוקף בקירות כחולים כהים על הכורסא מהסלון הישן של ההורים שהעברת לחדר שלך. אמא תמיד אמרה שהיא ורוד עתיק אבל לנו היא נראתה אפורה חומה. החדר חשוך. נכנס קצת אור מחריץ שנשאר בדלת. הייתי באפיסת כוחות מהבכי ומהתחושות שליוו אותי באותו היום. נשענתי אחורה לתוך הכורסא הרכה. לא היה לי כוח להחזיק את עצמי יותר. הרגשתי כאילו משהו יוצא ממני. חתיכת נשמה שלי עזבה את הגוף התערבבה לה בחלל עם חתיכה ממך וחזרה פנימה אחרי כמה שניות. 

כל חתיכות הנשמה האלו מתחברות בחזרה כל שנה כשאנחנו נפגשים. כל חוטי הזיכרון מתחברים וסוגרים מעגל אחד גדול. זו ההרגשה החמימה והאהבה הגדולה שמציפה אותנו. אמיר ממש מורגש פה כי כל החלקים של הנפש שלו מתחברים יחד. 

תודה שאתם ממשיכים להגיע כל שנה.