יניב - יום השנה 2025

אמיר 22 שנה

אמירוש. אני מתגעגע לנוכחות שלך. אני מתגעגע לשיחות איתך. אני מתגעגע לחיבוק איתך.

בשנה שעברה חשבתי על הרגע הזה. על קו פרשת המים הזה. על הנקודה שבה אנחנו מציינים יותר שנים בלעדיך מאשר איתך. אז זהו. חלפו 22 שנה מאז שנפלת בן 21.5.

איזו שנה+ עברה עלינו. הכל מרגיש כבוי. מרגיש שאנשים לא מאושרים יותר. אנשים כן שמחים, אנשים כן מחייכים, מאושרים לרגע, אבל זו רק שכבה דקיקה. שקופה. מתחתיה כולנו פצועים, מדממים, שסועים. 

הלב שלנו התייבש והצטמק. והחיים ממשיכים להעמיס עלינו יותר ויותר. הימים מתארכים והשנים מתקצרות. כולנו רצים יותר ויותר מהר ועדיין אין זמן לכלום. מסתובבים עם הרגשה שלא מספיקים לחיות. 

אנשים מסתגרים בתוך המעט שנשאר להם מעצמם ומחפשים עמוק זיכרון טוב להיאחז בו. מחפשים תמימות ילדית שאבדה אולי לפני 22 שנה ואולי בעצם עוד לפני. תמימות שהיתה רכה ויפה ובשנים שחלפו, כל ענפיה התייבשו ואין זכר לפרחים ולעלים הירוקים שלה.

אתה יודע למה אני מקשיב כשאני כותב את השורות האלו? זוכר שהיה לך נגן מיני דיסק כחול? שהסתובבת איתו בין החברים שלך והקלטת מהם כל מיני דיסקים? 

לפני שיצאתי לטיול הגדול הקשבתי למיני דיסקים שלך ומצאתי כל מיני קטעי מוזיקה שאהבתי. אחד מהם היה אלבום של Tiesto. האלבום הזה הסתובב איתי על נגן MP3. אתה לא הספקת להכיר את ההמצאה הזו אבל ככה האלבום ליווה אותי בכל מיני רגעים מושלמים עם ריח של קטורת וענפים שרופים במזרח. מאז, העולם התקדם ושכחתי מהנגן המשוכלל לשעבר ומהאלבום ביחד איתו. נזכרתי בו פתאום לפני כמה חודשים. ומצאתי אותו. ממש זכיתי לקפיצה אחורה בזמן לימים אחרים. רק שעכשיו הוא מתנגן לי באוזניות אלחוטיות, בספוטיפיי, ממפלצת מחשוב ניידת שיושבת לי בכיס. עזוב. אין לי כוח להסביר לך מה זה. תהנה מהתמימות שעזבת איתה.

אני מתרפק על חזרה אחורה בזמן לתקופה שאפשר היה לעמוד בקצב. שהיה זמן לקחת אויר בין גל לגל ואם כבר גל גדול היה מגיע אז הוא לא חייב להתנפץ עליך ולהטביע אותך. אפשר היה לקפוץ קצת, להתנתק לרגע מהקרקע ולנחות בחזרה בערך לאותו המקום אחרי שהוא עבר. ואחרי כל שלוק מי ים ששתית חיכה לך על החוף קלקר מרובע מלא מים קרים ונקטרינה עם טעם שכבר אין היום.

כשמסתובבים בארץ בחודשים האחרונים, אי אפשר להתעלם מהסטיקרים המטורפים שמכסים כל עמוד ומתפשטים על כל קיר. יצא לי לחשוב מה אם גם אי שם ב 2003 ״סטיקרי שכול״ היו באופנה, איזו תמונה היינו בוחרים. את החיוך עם משקפי השמש התכלת הגדולים של Bolle על הראש? את החיוך עם אשכול הבננות וכפות הידיים הגדולות שלך? או אולי משהו יותר ׳רשמי׳. איזה חיוך יפה של קצין עייף במדים? 

ומה היה המשפט שהיינו כותבים ליד החיוך שלך?

משהו הירואי כמו - ״קומו! אנחנו לא פחדנים! תלחמו כמו אריות!״?

או אולי משהו יותר ניו אייג׳י שמאפיין אותך כמו ״כל אדם מת, אבל לא כל אדם באמת חי״?  או אולי היינו פשוט הולכים עם מה שנשאר ממך בסגנון של ״במותו ציווה לנו לעשות חיים״?

בכל פעם שאני בתחנת רכבת לדוגמא, אני מוצא את עצמי עומד מול אחד הקירות האלו ועובר על מבט מבט, חיוך חיוך ומתאהב בהם. אני מבין כמה ׳אמירים׳ יש שם. כמה אנשים יפים וטובים ושמחים איבדנו בשנה ושליש האחרונים. כמה חיים נגדעו, כמה משפחות וחברים שבורים נשארו מאחור וכמה מילים ושירים יקראו מעל הקברים שלהם. רק אתמול, ביום הנפילה שלך, נפלו עוד שני בחורים בני 20.

אולי מה שקורה כאן בשנים הרעות האלו זה בעצם חשבון פשוט. העולם שלנו כועס על האובדן שלך. אולי הוא פורע את החשבון של המוות שלך וכולנו משלמים את המחיר. שנה תמורת שנה. אנחנו מקבלים שנה רעה על כל שנה טובה שחיית. 

אם ככה, אחרי 22 שנה, אולי זה באמת קו פרשת המים. 

אולי זהו. אולי מעכשיו הרוח תשקוט, הגלים ירגעו, השמיים יתבהרו ונוכל לתת לפצעים שלנו להתחיל להחלים וללב שלנו להתרחב שוב.