אבא - יום השנה 2025

יום שישי 7 בפברואר 2025

יום השנה ה-22 לנפילתו של אמיר – שנת 2025

היום, במלאת 22 שנים לנפילתו של אמיר, אנו עוצרים לרגע, עוצרים את המילים ואת השגרה, כדי לזכור ולהוקיר את אחד הבנים האמיצים שצמחו פה, את אמיר – החייל, המפקד,הלוחם, האח, החבר והבן. אנו זוכרים אותו לא רק על מי שהיה, אלא גם על מה שהוא היה אמור להיות. האובדן שמלווה אותנו, שכולו כאב, שייך לכל אחד ואחת מאיתנו, אך זכרו של אמיר הוא גם מקור לעוז ואומץ, משהו שיישאר חי בלבבותיהם של כל מי שהכיר אותו.

אמיר נפל בלילה של קרב, אך זכרו ואומץ ליבו לא נופלים. אמיר כנראה הבין וידע שמה שחשוב באמת הוא לא רק איך אנחנו חיים, אלא גם איך אנחנו ניזכר, איך אנחנו נלחמים על מה שחשוב באמת. הוא היה אדם של ערכים, של מחויבות ושל נאמנות למדינה ולחברים. במהלך שירותו הצבאי, הוא הראה לכולנו איך כוחה של רוח אנושית יכול לשנות מציאות, איך יכולת העמידה מול הקשיים האיומים ביותר משנה את העולם שמסביבך.

היום, אנו זוכרים את חייו הקצרים אך המשמעותיים, את הדרך שבה חי, את היכולת שלו לתת מעצמו לאחרים, את השאיפה להיות תמיד הכי טוב שהוא יכול להיות, גם בזמנים קשים. כמי שגדל בעשייה מתמדת טרם גיוסו ובמסירות אין קץ, אמיר היה מודל לחיקוי.

אם היה חי בימים אלה, אמיר היה פוגש את האתגרים הקשים ביותר של עם ישראל בצל "מלחמת חרבות ברזל" – מלחמה שדרשה אומץ לב ותחושת שליחות שאין כמותה, אני בטוח שאמיר היה עומד שם, בחזית, כמו תמיד. הוא לא היה מהסס, לא היה פוסע לאחור. בדיוק כפי שעשה לפני 22 שנה, כשההחלטות הקשות היו חלק מההתמודדות היומיומית. הוא היה נלחם מתוך תחושת חובה, מתוך ידע עמוק שאין מקום לפשרות כשמדובר בהגנה על הבית, על משפחתו, על חבריו.

לא משנה כמה שנים עברו, אמיר נשאר חקוק בלבבותינו – הוא לא רק מה שהיה, אלא מה שהוא תמיד יישאר: עם ההשראה, התעוזה ואהבת האדם והארץ. השפעתו על כל אחד מהאנשים שהכיר, ובעיקר על בני משפחתו, חבריו פקודיו ומפקדיו, תישאר לנצח. 

ההקרבה שגילה אמיר בקרב על מוצב הדיסקוטק הייתה לא רק גבורת לחימה, אלא גם גבורת רוח. וכשנזכרים בו בימים אלה, כשמדינת ישראל מתמודדת עם אחת מהמלחמות הקשות ביותר בהיסטוריה שלה, אנו יכולים רק לדמיין את תחושת הסולידריות שהייתה מפעמת בו, את הלהט הפנימי להילחם ולהגן על היקר לו מכל. אמיר היה, ועודנו, דמות של מנהיגות בשקט, בלי לצאת מגדרו, אבל עם יכולת להוביל ולשמש דוגמה. אילו היה חי היום, היה מחפש את הדרך הכי נכונה לתרום, למען המדינה, למען החיילים הצעירים של היום, בדיוק כפי שעשה בזמנו – בלי לחשוב פעמיים, ובנחישות בלתי מתפשרת.

היינו רואים אותו, כנראה, ממשיך לפעול מתוך מקום של אהבה עמוקה למולדת ולחברים, עוזר לכל מי שצריך, מחזק את רוח הלחימה גם בזמנים הקשים ביותר. 

הכאב הגדול הוא על מה שהיה ואינו – על הזדמנויות שנפלו בין הידיים, על חיים שלא סיימו את מסלולם. אך על אף השנים שחלפו, אמיר חי בתוך כל אחד מאיתנו. בדרך שהוא בחר, דרך מורשת המופת שהוא הותיר אחריו, דרך תעוזתו ותחושת שליחותו.

היום, 22 שנים לאחר שהחיים של אמיר נגדעו, אנו זוכרים אותו לא רק כחייל גיבור, אלא גם כמודל של אדם שמבין את מחויבותו למולדת, לחברה ולמשפחתו. זכרו חי ויישאר, ככל שמלחמות העולם וההיסטוריה ישתנו, והאהבה והמלחמה על מה שמאחד אותנו יימשכו.

יהי זכרו ברוך.