אמיר 20 שנה
אני לא מבין איך הגענו ל 2023.
לא מבין איך המשכנו. איך התבגרנו, איך העברנו את הזמן שלנו בללמוד, להשקיע, להתפתח, להשתכלל, לטייל, לצחוק, להתרגש, להכיר, לאהוב. להביא ילדים לעולם.
העוצמה שיש ברצון לחיות בלתי נתפסת.
אני יושב מול הספר על הקרב במוצב הדיסקוטק שכתב אלון מדנס (שהיה הסמג״ד שלך כשנהרגת והקדיש אותו לך). קצת התחמקתי מלקרוא אותו עד עכשיו ועכשיו אני רק רוצה לבלוע הכל. מקווה שאסיים אותו עד האזכרה. הספר מתאר בצורה מושלמת, עד אחרון הפרטים, את הימים סביב הנפילה שלך, מנקודת מבט של לוחם ומפקד בצנחנים בפאתי שכם ובתוכה. את התקופה סביב מבצע ״חומת מגן״, את פיגועי ההתאבדות בלב הארץ ואת תחושת השליחות שאני זוכר חזק מאד ממך. הוא מחזיר אותי לסיפורים שלך ולשיחות האחרונות איתך שהפכו מאז לזכרונות. לריח של המדים שלך, לטלפון נוקיה שלא מפסיק לצלצל, לחששות האחרונים.
מרוב שנים שחלפו הגעתי למצב שאני כבר לא זוכר אם ״כתבתי את זה או לא״ בשנים הקודמות.
אני עקבי בריטואל של לוודא שהשבוע של האזכרה יהיה עמוס ולא ישאיר לי זמן להתעסק באובדן שלך עד הרגע האחרון ואז להכריח את עצמי לקרוא את מה שעבר לי בראש בשנים שחלפו וברגע אחד להרגיש שמשהו יסודי בי, למרות כל השנים שעברו לא התקדם. כמו ש״אחרי עשרים שנה, שוב אינני ילד, תמו נעורי״ אבל אני לא מרגיש ש״שיבה זרקה במלך״. עכשיו אני מבין שהדבר היסודי הזה כאן איתי, להישאר עד יומי האחרון.
הגעגוע אליך, חוסר היכולת האמיתית להשלים עם מה שקרה לך ובו זמנית לי ולנו, לא משחרר.
זה הגרעין. האטום. הוא המרכז שלי ולא משנה כמה שכבות אני יוצק מעליו, כמה עבות ומגוונות הן, הוא תמיד שם וברגע של החלטה אני חוזר במהירות החושך ישר לרגע האובדן שלך ולערימה של זכרונות, ריחות, ורצון למגע, שלא מרפה.
אני זוכר שבימים הראשונים של השבעה לא הפסקתי לבכות. בכי לא נשלט. ובכל פעם שהצלחתי לעצור אותו, ולנשום רגע, סובבתי את הראש ושוב נתקלתי בזכרון או מחשבה או משהו שהזכיר לי אותך והכל התפרץ שוב. הגרעין הזה היה חשוף אז לגמרי. שום שכבה לא הספיקה להתקשות כדי להגן מהלבה הזו שהתפרצה ושרפה בדרכה החוצה.
השנים שחלפו עזרו לשכבות העדינות להתמצק. בהתחלה, הר הגעש היה פורץ אותן בתדירות גבוהה ועם הזמן, נוצרה לה חומת המגן. היום, אני לפעמים מרגיש שאני רוכב על מחשבה קרוב לגרעין וממש רואה אותו דרך שכבה שקופה למחצה אבל היא מחזיקה מעמד עד שאתרחק.
ולצד כל האימה הזאת, יש את תמונתך המחויכת, ממוסגרת ליד המיטה.
היא מייצגת את המרחק הכי גדול שאני מכיר. המרחק בין החיוך החם הזה שלך, החי במלוא עוצמתך, לבין המוות שלך והקור המפלח שהוא השאיר אחריו.
אבל התמונה שלך והחיוך שלך כאן כדי למשוך אותי החוצה ולמעלה.
היא אתה החי המזכיר לי כל הזמן כמה חשוב שנמשיך להתבגר, ללמוד, להשקיע, להתפתח, להשתכלל, לטייל, לצחוק, להתרגש, להכיר, לאהוב. להמשיך לרצות לחיות.