מאז שנהרגת, שני שירים של דני רובס, הורגים אותי.
הראשון הוא ״מכתב קטן״. שיר מדויק עם פזמון קשוח שמתאים לכמה תמונות מודפסות שיש לנו ביחד, שבהן שנינו מחייכים למצלמה והיד החמה שלך מחבקת אותי. הייתי מקשיב לו הרבה, בעיקר בנסיעות לילה באוטו, והייתי שר ובוכה אותו בקולי קולות. יצא לי גם לקבל אותו בהפתעה בפקק על כביש 1 באיזה בוקר בדרך לעבודה, סמוך ל 2003 ולחפש דרך לעצור בצד הכביש כדי להתאושש.
השיר השני הוא ״מחר הוא יחזור״. שיר ציורי שמערבב אצלי את דמות החייל שלך, שלמדנו רובנו בעיקר מתמונות ומסיפורים, שוכב בעיניים פקוחות, מקשיב לבוקר שנעור וסופר את השעות לאורך השבילים הכי קשים עד שיגיע סוף השבוע, עם הדמות שאני מכיר מגיעה הביתה עם שיזוף צהלי, רצה במדרגות אל ריח של עוגות, אל האור בחדרים, בימי שישי כשהיינו נפגשים.
שני השירים האלה הפכו למן רכבת מהירה שבכל מקום ושלב בחיים מאז, מסוגלים לחדור את כל שכבות הבטון שיצרו השנים ולהביא אותי ישר אל הפצע החשוף שהשאיר המוות שלך.
יש כמובן עוד המון שירים בעברית ובאנגלית שקיבלו משמעות שונה לגמרי מאז.
המפגש הזה בין שירים שבהגדרה פותחים דלתות רחבות אל הרגש, עם ההבנה שמי שכתב או מבצע אותו מדבר על משהו מוכר כל כך הופכת את כל החוויה למאד אישית.
לפני כחודש דני רובס הגיע להופעה בגבעת עדה. הופעה קטנה, אינטימית ומרגשת שהתמזל מזלנו להיות בה. השירים סיפקו את הסחורה. ואז, כמו במן רגע שהיה ברור לי כבר מזמן, הוא סיפר ואני גיליתי לראשונה, שגם הוא איבד את אחיו הצעיר, במהלך מלחמת לבנון. ופתאום היה ברור שביצוע הא-קפלה של ״מחר הוא יחזור״ כמה רגעים קודם לכן, מחזיר גם אותו ישר להתחלה, לסוף, 40 שנה אחורה.
אסיים בבית מהשיר שבציוריותו, מתאר בדיוק את הרגע והמקום הזה:
״באדמה אין ריח מלחמה
רק עשב בר מכה בסלע שורשים
מעליו טיפות רכות של סתיו,
הכל ממשיך לנוע מסודר וממשי״