אמיר - 14 שנה
שמישהו ידליק נרגילה. תופח או מנגו? איזה קור. וכמה גשם. חורף כזה עוד לא היה. באמת. ופתאום יורד שלג במלא מקומות בארץ. מטורף. מזל שהרס"פ המדהים הזה דאג לברזנטים מעל הפרגולות. והפטריות חימום האלה אדירות. אתם יודעים מה זה… אמיר הגיע למעלה. והוא גילה את המכונה הזו שקובעת את מזג האוויר ומשחק עם כל הכפתורים והידיות שלה.
אני ממש רואה אותו צוחק בקול רם, עם פה פתוח, דופק איזו מחיאת כף תוך כדי ונותן צ'פחה למלאך שלידו.
אתם יודעים מה יהיה מדהים? בואו נשיר. יש את כל השירים העבריים היפים האלה מימי הזיכרון. עכשיו הם שלנו.
לא יכולתי לחזור לדירה בת״א אחרי שנהרגת. ניסיתי כמה פעמים אבל כל הזמן מצאתי את עצמי חוזר לבית של ההורים, ישן על המיטה וחצי בחדר הכחול כהה שלך עם הכורסה מהסלון הישן.
בוקר אחד הגיע ארגז. מה זה? הרס"פ הביא. אלה החפצים של אמיר שנשארו בגדוד. אמא, אני אפתח את זה. הnokia שלו. השעון שלו. פתקים בכתב היד שלו. מזכרות מהחיילים ויש פה גם כביסה… מלוכלכת… עם ריח הזיעה שלו… זה היה נורא. ונפלא בו זמנית. סופסוף משהו מוחשי, חושי, ממנו ולא איזו פיסת נייר שעליה מודפס פרצוף יפה ומחייך.
די. השבעה הזו חיסלה אותי. אני חייב לצאת לנשום קצת. בואו ניסע לצפון עם הג'יפ.
הנה, כאן. תיכף שקיעה וזה זמן מושלם לקפה ונרגילה. מה?! לא יאומן שהתחפרנו בבוץ. רק ירדנו מהכביש. באמת חורף משוגע. מחר בבוקר (אריה, רונן וליאור) יבואו לחלץ אותנו ונחזור הביתה.
הנה יער בן שמן. עוד 10 דק' בבית. חייבים לעצור כאן כפיצוי על אתמול. בכלל, אני חושב שזה צריך להיות חוק. תמיד עוצרים לקפה אחרון בדרך חזרה, קצת לפני שמגיעים הביתה. זה סוף הרבה יותר טוב לטיול מסתם נסיעה ארוכה.
מדהים המקום הזה... איזה ריח של טבע. אתם יודעים? זה מה שצריך לעשות. להקים מצפה על שם אמיר ביער. מרגיש לי הרבה יותר נכון, להיות איתו כאן מאשר ליד הקבר. אפשר להספיק ולחנוך אותו עוד השנה, ביום ההולדת שלו.
כל ערב, במשך יותר משנה היינו נפגשים אצל ההורים, שרים ביחד, צוחקים ממך ובוכים עליך.
כל שבת, במשך יותר משנה, ב 11:00 בבוקר היינו נפגשים במצפה, אוכלים ג׳חנון אל מול נוף קדומים, עטופים ברחשי היער, נחים בצלך.
וכל שנה, כבר 14 חורפים קרים אנחנו נפגשים באזכרה שלך. ותמיד באזכרה שלך יש יום שמש מדהים. בטח התמקצעת שם כבר עם כל הכפתורים והידיות.
מי ידע שאנחנו נחזיק כל כך הרבה זמן… ושאתה תחזיק כל כך מעט.