אמירוש,
בשנים הראשונות הייתי חולם אותך יותר. בהתחלה, כמעט בכל פעם, הייתי מתעורר מבכי אחרי שפגשתי אותך בחלום. מתעורר מקול הבכי, נשאר ער קצת וחוזר לישון. בפעמים אחרות הייתי צוחק איתך בחלום ואז קם עם חיוך והרגשה טובה של איזה כיף היה לפגוש אותך קצת. היו גם חלומות הזויים, מוטרפים שנראה שהייתי אמור לפענח משהו מהם. אני זוכר אחד בו אני פותח דלת ורואה אותך שוכב על מיטה בחדר שאני לא מכיר. עיניים עצומות אבל עם חיוך קטן. נראה לי שההורים גם היו שם. אני חושב שאנחנו מנהלים שיחה קצרה לגביך ואז אני מבין שאתה מחזיק משהו על החזה. אני מתקרב ומבין שזו תעודת הבגרות שלי מהתיכון, בפלסטיק הכחול הזה... אני לא זוכר הרבה מעבר. חבל שלא כתבתי אותם אז. אולי איזה פאזל היה נבנה מהם לאורך השנים.
החלפנו קידומת בשכול. אחרי 10 שנים אפשר כבר להגיד בבטחה שהמוות שלך הפך לחלק מהחיים של כולנו. אנשים מצאו את הדרך שלהם להמשיך הלאה עם המשקל הזה שהושאר לנו לשאת. וכל שנה אנחנו נפגשים פה סביב אותו יום מחורבן. כל שנה אנחנו כותבים לך ומספידים אותך אבל אנחנו בעצם מספידים את עצמנו. את מי שהיינו אנחנו כשאתה היית. את מי שאנחנו עכשיו עם החוסר הזה שלך.
והאמת היא שאני לא באמת חושב שאתה שם ומקשיב. לך אין מחשבות על ההחמצות הגדולות, על הדברים שלא הספקת לעשות, על הפסגות שלא כבשת, או על הילדים שלא תזכה להכיר.
אבל העניין הוא שהמוות שלך השאיר ערמות של מחשבות כאלה לנו. אחרי כל צעד שאנחנו עושים הזכרון שלך מציץ עם התובנה של ״אם אמיר היה כאן״ או ״גם את זה הוא לא יחווה״.
ולכן אנחנו מדברים אל הזכרון שלך בכל זאת כדי לנסות ולהשאיר אותך חי. להקפיץ אותך באויר ולהעביר את זכרונך בינינו רק כדי שלא תישמט, רק שלא תיפול אל האדמה.
עוד מעט אתה כבר מת שליש מחיי. עוד מעט אתה כבר מת יותר ממחצית חייך. ואצלי דבר אחד לא משתנה. אתה עדיין כל כך חסר לי. בכל צעד בחיי. בכל שלב. אני רוצה אותך לידי. רוצה לשתף אותך במה שאני עובר. רוצה שתקח חלק. שתהיה פה! אני מרגיש כל כך לבד במדבר הזכרון הזה שלך. מסתובב עם כל כך הרבה רגעים שהיחיד שאני יכול לחלוק אותם איתו הוא אתה, אחי אהובי שהיה איתי מאז שאני זוכר את עצמי.
עכשיו יש לי הזדמנות לצפות במן קשר כזה נוצר מהצד. עומר מזכירה לי במשהו את עצמי. מעיין מזכירה לי במשהו אותך. ואני רואה אותן גדלות יחד ומתחיל לראות רגעי זכרון דומים הולכים ונוצרים בינהן, בחיים שלהן. הלוואי שהן יקחו את זה לאט ולא כמובן מאליו, שיהנו מכל שניה שיש להן יחד.
ככל שחולפות השנים המוחשיות שלך אולי נחלשת אבל הזכרון שלך הולך ומתגבר, מתעבה ומתעצם בזכות כולנו שבחרנו לא לוותר ולהמשיך הלאה כשאתה שזור לנו עמוק בנפש.
כל מי שהכיר אותך ידע שעשית מה שרצית, כשקו אחד עיקרי מנחה אותך. שיהיה טוב וכיף לך ולכל מי שמסביבך.
ומיצית כל דקה. חיית כמו כוכב. זוהר, מרגש ונוצץ. הייתה סביבך הילה כזו שמאז שנהרגת כולם מנסים לתאר במילים. דע שהאור שהשארת עדיין מוביל את כולנו.
אוהב ומתגעגע כל הזמן יותר.