פברואר 2010
אמיר - 7 שנים
"ביהדות, מטרתה של השבעה היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות והאובדן, אולי בכדי שלא יגרור עימו כל חייו תחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין.
במשך שבעה ימים, האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה, אלא מחצינה את הכאב שבלב.
היא דוחפת את האדם לעבד את האבל בתמיכתם של החברים והמשפחה.
בסוף תקופת השבעה, מגיע אחד המכרים ומפציר באבלים לקום, להחליף את בגדיהם, לרחוץ ולחזור לחייהם. "
שבע שנים חלפו.
על כל יום בשבעה, חלפה שנה.
שבע שנים של חיים עם החוסר הבלתי נתפס הזה, של שליטה ברגשות שלא מרפים ושל התמודדות עם החזרה לשגרה. של רעב בלתי פוסק לקבל עוד קצת ממך. קצת יותר ממה שהתמונות השחוקות נותנות. של מאבק בנסיון לחפש איך לחזור למה שהיה, למי שהייתי.
למרות שחלף כבר הרבה זמן, המרחק מהלילה ההוא כאילו לא השתנה. לא משנה כמה עברתי והתקדמתי, תמיד בצעד קטן אחד אני חוזר בדיוק לאותו לילה, לאותה שניה בה חיי נחצו. הארוע ההוא מנותק מזמן ומקום. הוא שם כל הזמן מהדהד בראשי.
אני לאחרונה מרגיש מאד חזק את קיומם של שני פרקים בחיי. החיים לפני שנהרגת, והחיים אחרי. אני חושב שבמהלך שבע השנים האחרונות החלוקה הזו לא הייתה ברורה לי כמו היום. היום ברור לי יותר שהדלת הזו מסתובבת רק בכיוון אחד. מה שהיה, היה ולא יחזור. אני מסתכל בתמונות ובסרטים ומרגיש כמו צופה מהצד בחייו של מישהו אחר שעזב איתך.
בנוסף אני מתחיל להרגיש את זה שאתה נשאר קטן. נשאר בן ½ 21. אני תיכף אהיה גדול ממך בעשר שנים. זה מוזר. באיזשהו מקום למרות שנהרגת ממש ילד, אני עדיין מרגיש וזוכר אותך בוגר, אולי אפילו יותר ממני. אני זוכר אותך יודע בדיוק מה חשוב יותר ומה פחות, מחזיק באיזה מתכון סודי ובו המינון המדויק של החיים.
בשנה האחרונה קרה דבר מדהים. עומר נולדה. רכה, יפיפיה עם ריח טוב תמידי כזה (חמסה...). הייתי מת לראות אתכם משחקים ביחד. אתה יודע שאחד הדברים שהיכו בי כבר בשבעה שלך, הייתה העובדה שאני לא אהיה דוד ושאתה לא תהיה דוד לילדים שלי...? אני זוכר שזה הרס אותי. אז רציתי לספר לך שהאחיינית שלך מתפקדת כנקודת אור לנו ולכל מי שסביבנו, להורים, לחברים ובכלל לכל מי שפוגש אותה. גם אם זה סתם מישהי בתור בסופר או איזה שכן במעלית.
בהקבלה לשבעה, אני חושב שהיא הקימה אותי סופית, אמרה לי, אבא, שטוף פנים הגיע הזמן להתחיל את הפרק השני של חייךָ. חייךְ... ואני מרגיש שיותר מבעבר אני מסוגל לשים את החוסר והשכול קצת בצד, בידיעה ברורה שזה בסדר.
אולי הפצע העמוק מגליד סוף סוף והופך אט אט לצלקת.
אני אוהב ומתגעגע אליך כל כך, אחי האהוב.