שלוש שנים
קטע מהיומן בו כתבתי במהלך הטיול:
"אני יושב עכשיו על סלע מול קטע קטן של הנהר שהלכנו היום לידו. בעודי כותב נראה לי כאילו הסלע שאני יושב עליו זז, בגלל שאני מוקף בנהר שהוא בעצם תמונה שמשתנה כל הזמן.
בכל פעם שאני פותח את היומן בשביל לכתוב, אני נפגש לרגע קטן עם אמיר. שלושת התמונות שלו שהבאתי איתי, המודפסות בכל אופן, נמצאות בין הדפים. אני מסתכל על התמונות ופתאום זה מכה בי. כמה יותר, היו החיים שלי יכולים להיות אם הוא היה עדיין לידי. כמה טוב היה יכול להיות לי.
דווקא כאן, עכשיו, כשטוב לי, מול נהר בנפאל, פתאום הכל ברור יותר וברור לי שההפסד הוא הרבה יותר גדול ממה שנראה לעין. שהוא הרבה יותר ממה שנתפס.
כמה לא הספקתי בתור אח, אח של אמיר, כמה הייתי בהתחלה וכמה רחוק עוד יכולתי להגיע. כמה טוב עוד הייתי יכול לעשות לו ולי.
תחושת הפספוס או ההחמצה היא לא רק על נופים שאני רואה והוא לא או על מקומות שאני מגיע אליהם והוא עדיין לא הספיק, אלא על דברים אחרים, קטנים, שבשביל להגשים אותם הוא חייב להיות, בחיים, איתי.
אני עדיין לא מאמין שהוא כבר לא איתי. איתנו. אני מרגיש אותו בפנים ובהכל מסביב, אבל זה לא מוחשי. זה מה שחסר לי. לא רק להרגיש, אלא גם לגעת, לראות, להריח.
אני לא יכול שלא להתעכב בתמונות על הצבע השונה שמקבלות הציפורניים כשהן לוחצות חזק על משהו. על אותו צבע שיש להן כשהאצבעות לוחצות על הכתף בחיבוק איתו. זה נראה כל כך ממשי ופיזי וזה חסר לי כל כך.
החיים שלי במקום מסוים אכזבו אותי. אחד היסודות המרכזיים בחיי קרס. היו לי צפיות גבוהות ומדהימות שאמיר היה משובץ בהן ועכשיו אני רק מנסה להמשיך הלאה בלי להשתגע ממה שקרה.
באיזה שהוא מקום, אני מרגיש שכל מה שנותר לי לעשות הוא להעביר כאן את הזמן. זה אולי נשמע כמו דבר טיפשי לחשוב ואני לא מצליח להסביר למה זה הגיוני אבל זה כמו שאתה באיזה קורס או טיול לא מוצלח ואתה יודע שיש לו תאריך סיום ואתה מבין שבכדי לסיים אותו בלי להשתגע אתה פשוט צריך לנשום עמוק ולנסות להיאחז בדברים הטובים שעוד קיימים." (סוף ציטוט)
ואיך שהוא זה קורה. אתה מצליח להרים את ההריסות שפעם היו חייך, לשפץ ולהמשיך לחיות. ליהנות, לטייל, לצחוק... מדהים.
וזה בעצם כל העניין. הערבוב הזה. אחרי שלוש שנים, זה כבר קיים עמוק בפנים.
אני עובר בין רגעים כואבים ואיומים לטובים ומאושרים כמעבר מחושך לאור בהפעלת מפסק.
לפני שלוש שנים התעוררתי בת"א מצלצול טלפון.
לפני שלוש שנים נסעתי לפנות בוקר במונית והגעתי הביתה, לרעות, לבית שלא יהיה עוד מה שהיה.
עברו שלוש שנים, אבל לא עברה דקה.
אני אוהב אותך אמירוש ומתגעגע יותר מאי פעם.