אמירוש,
החלטנו השנה לאזור אומץ ולנסות להתעמת עם זיכרון יותר ממשי שלך. את יום שלישי האחרון, יום הנפילה שלך, התחלנו בביקור בקבר כשאתה מצליח לאפק את העננים למשך חצי שעה יבשה. משם המשכנו למצפה אמיר שנראה קצת ערום עכשיו אחרי כריתת העץ. אבל אפילו עכשיו יש משהו פשוט חזק במקום הזה. כל האהבה אליך, שהושקעה במקום הזה פשוט מרחפת שם. הוא מדהים במיוחד בגשם או אחריו. ראינו את השקדייה שנטענו מלאה בעלים, את גבעולי התורמוסים שזרענו מבצבצים מתוך העשב והמון עלים של רקפות. אבל בכולם רק עלים. בעוד שבשאר היער כבר כל הרקפות פורחות, ט"ו בשבט נראה בשקדיות, נראה שבמצפה שלך גם לכל הצמחים האלה אין ממש חשק לפרוח עכשיו. משם מלווים בברד, חזרנו הביתה והתחממנו עם מרק חורפי.
זהו. אז הגיע לו רגע העימות. עימות שלנו עם הפחד מלראות אותך זז, לשמוע אותך מדבר, צוחק.
אני מדבר על הפחד מסרטי הוידיאו. נשמע דבילי, הא? אנחנו שבכל הזדמנות שנפלה לידינו מצלמת וידאו זינקנו עליה, ארגנו תסריט וסט והתחלנו לעבוד... אחרי כל הסרטים השטותיים שצילמנו ביחד כשהיינו ילדים, קסמים עם מיכל על הדשא ביבנה, הקליפיאדה עם יונתן, רולר בליידס וסקייטבורדים עם הרמותים, סרטים עם דני... כשאתה משחק דמויות מומצאות ואני מאחורי המצלמה.
אז זהו שאותם סרטים מצחיקים של פעם עכשיו אוגרים כזה עומס של אמיר חי ומציפים כל כך הרבה רגשות, שפשוט אי אפשר לראות אותם יותר סתם ככה. צריך אומץ, צריך להתגבר על הפחד. כנראה שצריך לחכות 4 שנים.
התחלנו לעבור רק על הסרטים שעוד נשארו על הקלטות של המצלמה. סרטים מהשנים האחרונות. פתאום לראות את תנועות הגוף שלך, לשמוע ולראות את הצורה שבה היית מדבר, צוחק. לראות אותנו לידך מחויכים חיוך אמיתי, תמים, מאוהבים. לראות חיבוק בתנועה, נשיקה... לנסות להיזכר בתחושה הזו.
מכיוון ומדובר בשנים האחרונות, הסרטים מראים בעיקר את תקופת הצבא מהכיוון שלנו.
זה התחיל אי שם בהשבעה של גלעד ואשכה כשאתה עוד ילדון, צופיפניק בדימוס, לובש גופיה אדומה, ומנסה לגדל איזו רעמת שיער עד הגיוס. משם, בסוף ההשלמה שלי כשאתה מחזיק בערך באותו מבט כמו בסרט הקודם אבל כבר לבוש בירוק מבריק, כמו חייל. הסרט הבא הוא שלך בסוף מסע כומתה, עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים, שנראו עייפות מכדי להחזיק את מבט הילדון.
אחר כך רואים אותך בסוף קורס מ"כים. לא זכרתי שיצאת מצטיין... שם אתה מחויך, נראה שהצבא עושה לך טוב. שכיף לך. אבל כבר ממש לא מחייך חיוך של ילד. קורס צניחה. קלוז אפ שלך אוכל סנדוויץ' ענק, קלוז אפ על אצבעות הידיים, הפנים, לועס ומבסוט. הסרט האחרון שראינו היה סיום קורס הקצינים שלך. שם כבר רואים מבט ותנועות גוף של אמיר אחר. אולי אמיר המפקד, שהבין את כובד המשקל שמונח לו על הכתפיים. אתה מקרין שם משהו כל כך בוגר.
ביומיים שעברו מאז אני פשוט מוצף בך. כשאני עוצם עיניים, כשאני עוצר שנייה לחשוב. המוחשיות הזו שאבדה, הצליחה לקבל איזה ביטוי דרך הסרטים האלה.
זה כל כך הרבה, אבל זה כל כך כל כך מעט...
לא להאמין שהעולם הזה ממשיך בלעדייך כבר ארבע שנים.