עשר שנים לנפילתו של אמיר
השנה אנו מציינים עשר שנים לנפילתו של אמיר, עשר שנים שבמהלכם זכרו של אמיר, מורשת חייו הקצרים, דמותו ואישיותו היו לכולנו סוג של אבן שואבת, להיות יחד, לציון זכרו בארועים שונים.
מרבית חבריו של אמיר, צרפו במהלך העשור האחרון, בני ובנות זוג שלא הכירו את אמיר, אך התחושה שמלווה אותנו תמיד, היא שכולם, ממש מכירים אותו ומכאן קרבתם אלינו נפלאה, עוטפת ותמיד מחזקת.
בתשע השנים האחרונות, פניתי כאן מעל הקבר לאמיר, שיתפתי אותו במחשבות, בחוויות ובשגרת חיינו, הפעם אני מדבר על אמיר, ואפשר לדבר על אמיר, שעות וימים, דברים שתמיד מחזקים אותנו, לעיתים מעלים חיוך, לעיתים מרגשים עד דמעות ומעל לכל עוזרים לנו לזכור, להתגעגע ולא לשכוח לרגע את אמיר כבן, כאח, כחבר וכלוחם אמיץ.
כשאנו מביטים לאחור, לעשר השנים שחלפו מאז נפילתו של אמיר, יש בנו את העצב והגעגוע לדמותו, לחיבוקו ולצחוק שאפיין אותו כל כך. מאידך העוצמה של אמיר כאדם, כחבר, כבן וכאח, מוקרנת תמיד בכל ארוע בו אנו פוגשים את כולכם, מטיילים איתכם כמו שאמיר אהב לטייל, נהנים מחברתכם כמו שאמיר ידע להנות ממגוון חבריו , מתרגשים איתכם בכל ארוע בחייכם שברור לנו שאמיר היה צוהל ונהנה איתכם בכל רגע מיוחד כזה שלכם.
בקיץ האחרון, פרצה שריפה ביער בן שמן. שמענו את הדווחים ברדיו והחשש שמא נפגע המצפה של אמיר קינן בנו.
בשבת, כשבוע לאחר השריפה נסענו למצפה, תמיד פיעמה בנו התחושה שמשהו מיוחד באוירה במצפה מרגיע, מחזק ומלטף וכך קרה גם הפעם. מסביב למצפה נחרכו כל העצים והמצפה, נותר שלם ולא נפגע כלל. ה"משהו" הזה במצפה אינו מובן, מהיום שבו החלטנו על הקמתו ועד היום, פונים אלינו מבקרים שעוצרים במצפה למנוחה מריצה או רכיבה באופניים, או משפחות שבאות לבלות במקום עם ארוחת בוקר של שבת ולכולם אותה תחושה של מקום יחודי המקרין שלווה ורוגע.
הפעילות להנצחה ולשימור מורשת חייו של אמיר, מרגשת אותנו בכל עת בה פונים אלינו גורמים הרואים צורך בהנצחת שמו ודמותו של אמיר בעשייה היומיומית.
התבשרנו באחרונה על הקמת שלוחה של שבט הצופים במודיעין, שלוחה שתהפוך עם הזמן לשבט והחלטת הצופים היא לקרוא לשבט החדש שיקום, "שבט אמיר".
בנוסף במסגרת פעילות ההנצחה בעיר, הוחלט על קריאת משעול שלא סומן עד כה, על שמו של אמיר, השביל שנבחר על ידנו הוא זה המחבר את רעות עם מודיעין בצידו הצפוני של בית הספר רעים לשעבר.
חיינו שזורים תמיד בשמחה ועצב בתמהיל ובמינון שאין לנו השפעה עליהם, לצד העצב והגעגוע, אנו עדים לחיים חדשים שמתפתחים סביבנו בקרב החברים והמשפחה.
בימים אלה, סבתא בתיה נאבקת על חייה ונאחל לה מכאן ברכת בריאות ואריכות ימים ללא סבל וכאב. השבוע כשביקרתי אותה בבית החולים, התנצלתי שלא אוכל להיות איתה עקב האזכרה לאמיר, סבתא בתיה בדרכה המיוחדת, אמרה לי בקול חלוש, "תגיד לאמיר שיקח אותי אליו"...
זה מוזר עד לא נתפס שאנחנו מציינים היום עשר שנים למותו של אמיר, הוא כל כך איתנו כל הזמן ואין זו קלישאה שביום מותו, הזמן בחיינו שהיה מחובר לאמיר, פשוט עצר מלכת, משהו בנו חי בשני מישורים מקבילים והכח הזה שמחזיק ומחזק אותנו מקורו בעצמה המיוחדת שאיפיינה כל כך את אמיר.
מתגעגעים לאמיר וחסרים אותו מאד.