3 בפברואר 2012
תשע שנים – ללא אמיר
אמיר, כשמתקרב מועד היום הזה בו אנו מעלים את זכרך, עולים בי תמיד הגיגים ומחשבות, מה אומר? מה אכתוב? במה אשתף את כל החברים והקרובים? השנה משום מה, בניגוד לשנים קודמות מחשבותי לקחו אותי לכוון שונה, אחר מבעבר, כוון של חשבון נפש. אולי אין לי את הזכות לכך אך הדברים שעולים, יש בהם את הניגוד הזה בין מה שתמיד מחמם את הלב בכל הקשור בך ובמורשת שלך לבין משהו שהגדרתי כצביטה בלב.
אני חורג ממנהגי, אבל ההקשרים תמיד מביאים אותי למחשבה הנוראה, האם מותך היה לשוא? האם הדוגמה שלך כאדם, כחבר וכלוחם נשארה בתוך הקבוצה המצומצמת של אותם חברים נפלאים, איתם גדלת ואולי עם הגדוד שהיה גאוותך כלוחם.
מחמם את הלב לדעת ולראות דורות של לוחמים שרואים בשרותם את אותה שליחות , תרומה והקרבה הנדרשת מכל מי שחי בארץ הזו שלנו, כפי שאתה התוותה בדרכך המיוחדת, ובאותה מידה קיימת הצביטה שבלב, לשמוע, לקרוא ולדעת שיש מי שמוצא את הדרך, להשתמט, להתרחק מאחריות ולא לשאת בנטל הזה של קיום הבטחון ושמירה על קיומנו כעם במדינה הזו שלנו.
בחודש אוקטובר האחרון , היינו שותפים למראות מחממי הלב של גלעד שליט מחובק בבני משפחתו ובכל מי שנטל חלק במאבק לשחרורו במשך חמש שנים, הצביטה בלב לא אחרה לבוא, כשערב שחרורו של גלעד, די מאוחר בלילה נשאלנו אם יש לנו התנגדות לשחרור אותם מפגעים שתכננו והפעילו את המרצחים שפגעו בך ובעידן סוזין באותו לילה של ה-6 בפברואר 2003. תגובתנו המיידית היתה לא להתנגד, המחשבה אף לא עלתה, אבל בכל זאת מתוך מעל 1000 המשוחררים היו גם אלה שגרמו ישירות למותך ונידונו לתקופות מאסר ממושכות.
מחמם את הלב לדעת וללוות את כל מי שהכיר אותך ומלווה את חיינו החסרים מאז נפלת, לראות בהצלחתם, מסיימים תארים ומשתלבים בשוק העבודה והצביטה בלב – היא לראות את אותו נשיא שבא לנחם אותנו יחד איתם בשבעה , הולך לכלא.
אין אושר המחמם את הלב יותר מאשר לראות את יניב ומורן חובקים את מעיין, אחות לעומר המקסימה ונכדה שניה לאמא ולי, ובעוד המון תינוקות שנולדו לחבריך הקרובים והצביטה בלב, כשמחשבות כאלה של מה יקרה בעתיד, האם עומר, מעיין, נעמי, נעמה, מאי, עלמא, וליבי, יהיו הדור הבא שהדרת נשים כבר יהפוך למושג קביל ומקובל בחברה הזו שבה אנו חיים.
מחמם את הלב לפגוש או לשמוע ממבקרים במצפה שלך ביער, מבקרים שמתפעלים מהמקום, הנוף ומהאוירה המיוחדת וצובט בלב לדעת שיער דומה בכרמל, עלה באש וגבה קורבנות שוא כי למישהו לא בדיוק היה חשוב לממן ולפעול למניעת אסונות מסוג זה.
אמיר, אני יודע שהרבה מהדברים שהעסיקו את מחשבותי היו גורמים לך להגיב ללא משוא פנים כפי שתמיד נהגת ואולי המחשבות האלה שעלו בי בימים אלה, הן בטוי לתסכול ואין לנו אותך לשתף, לשוחח ולהביע דעה.
השבוע באחד הערבים כשאמא ואני ישבנו על התכנון לציון היום הזה, לזכרך, שוחחנו על החוסר הזה והגעגוע אליך, ושנינו גם יחד הסכמנו שאין זמן ניספר לאובדן שלך והתחושה שהנה מחר בבוקר תגיע הביתה פתאום מקוננת בתוכנו כל יום, כל רגע.
ילד שלנו, מתגעגעים אלייך, לקולך, לצחוק המדבק שלך ולחיבוק שידעת להעניק עם כל החום והאהבה של בן אהוב.
נוח על משכבך בשלום.