top of page

יניב - יום השנה 2024

אמיר - 21 שנה


שוב אנחנו נפגשים כאן. נפגשנו כנראה פעם-פעמיים מאז האזכרה הקודמת וכבר מתגעגעים להתחבק עם הפורום הזה. שוב מתמרנים את השבוע ואת יום שישי כדי להצליח להיפגש כאן ובחצר של ההורים אחכ. שוב עוקבים כל השבוע אחר מזג האויר ומקווים שכמעט כמו כל שנה לא ירד גשם בבית הקברות. שוב תאריכים. איזה קטע שהחיבוק שלך נעלם סמוך ליום המשפחה. ושהחיות שלך נעלמה סמוך לטו בשבט. ושוב משחקים עם מספרים. מבינים שעברו 21 שנה מאז שנהרגת. שתיכף אנחנו עוברים את הנקודה שבה יותר חיים עברו בלעדיך מאשר איתך.


יש הרבה מה להגיד על ארבעת החודשים האחרונים. למרות שזה מעסיק את רוב שעותיי / שעותינו, החלטתי לא להיכנס לזה יותר מדי. חוצמזה, בלי לדעת מה הוא כתב, אני בטוח שאבא דיבר על זה. אני בעיקר מרגיש שחזרנו בזמן. כמובן שכל אחד מ 561 החללים של המלחמה המרסקת הזאת החזיר אותי בזמן 21 שנה אחורה ל 6/2. לאותו לילה. לאותה תהום שנפערה. לאותם זכרונות של הביחד שהיו טריים אז ולהבנה שזהו. הם יהפכו למשהו שאחלום עליו בלילות ואכתוב עליו באזכרות. אני נשבר מלהסתכל בעיניים המוארות של החללים ובעיניים החלולות של המשפחות שלהם ומהמחשבה על המקום בו הם נמצאים עכשיו. אבל לא על החזרה הזאת בזמן אני מדבר. אני מדבר על משהו הרבה יותר רחב. משהו קיומי.


היה משהו תמים, מתעלם, שואף קדימה והחוצה בשנים האחרונות. מן הרגשה שחווינו רע בערימות מכל כיוון, אבל טיפסנו ואנחנו לאט לאט בדרך החוצה. חיינו את חיינו, בנינו, גדלנו, שאפנו למעלה. משהו בנו התרגל ורצה להאמין שזהו. אבל בזריחה אחת בשבת חזרנו לזמן קדום בהרבה ולימים אפלים של נרדפות, של פחד של הרגשה שהכל שביר ונסדק.


יצא לי לבקר בתערוכת צילומי העיתונות ״עדות מקומית״ ובמיצג הוידאו בכניסה רצות תמונות מלחמה מ 20 השנה האחרונות. הכל הרגיש כאילו צולם עכשיו. כאילו לא עבר רגע. כאילו כל הזמן חיינו בשקר ולא טיפסנו בכלל לשום מקום. משהו בצילומים האלה גרם לי לחשוב על משהו נורא. פתאום הבנתי שאם לא היית נהרג ב 2003 לא הייתי יכול לעמוד בדאגה לך בכל מבצע, תמרון ומלחמה מאז. ואני בטוח שעם האופי שלך והפטריוטיות הציונית שלך, היית בטוח מסתכן מדי ונהרג מתישהו לאורך השנים האלו.


התקופה האחרונה ערערה הכל. עבר, הווה ועתיד. כולנו מרגישים שהאופק הרחוק אליו שאפנו ותכננו מסלול הפלגה נעלם מאחורי ענני סערה כבדים. כרגע אנחנו רק מנסים לוודא שאנחנו צפים מעל המים ולא שוקעים. רצף האירועים הבלתי אפשרי של המלחמה הזו פשוט יצר סערה מטורפת ולא צפויה שכל מה שנשאר לנו זה להחזיק חזק בסיפון ולנסות לא לטבוע. 


נתקלתי בקטע יפה באלבום האחרון של אביתר בנאי:

״יש לי חבר מילואימניק בעזה. הוא סיפר לי שהם היו בתצפית ובתוך כל החורבן והמוות וההרס, בתוך האפר והעשן השחור, הוא ראה פתאום פרח בוגנוויליה וורוד פורח.

והוא חשב לעצמו איך החיים פורצים דרך המוות. צומחים מתוך, נפתחים ועולים בכזאת פשטות ושקט. כמה עצומה ועדינה התנועה שצומחת מתוך האימה.

אפשר בקלות לשכוח לחשוב שהפוך, אבל האמת היא שהחיים מלאים את הכל. ובינתיים צריך לשים איזה שיר טוב, להשליך עוגן במים.״

מהר מאד, מהימים הראשונים למלחמה עלתה המילה שואה בכל מיני פרשנויות. מעבר לאירועי ה 7/10 עצמו גם כל מה שמתחולל בעולם מאז, ההפגנות, השנאה, תחושת הניכור והלבד היתה חזקה מנשוא. בתוך כל זה ציינתי יומולדת, כרגיל חודש ושבוע לפני האזכרה (עדיין מרגיש לא נוח להגיד ׳חגגתי׳). ליומולדת הזה קיבלתי את הספר ״האדם מחפש משמעות״ שנוגע בחווית השואה של פרופ׳ ויקטור פרנקל. משהו בספר נגע בי וחיבר לי את תחושות התקופה האחרונה, את האובדן של אמיר והבחירה המחוייבת בתקווה ובחיים. 


במרכז הספר הוא מתאר לילה קשה אחד בו דיבר אל חבריו בבלוק וניסה לעודד אותם:


״כבו האורות. מצב הרוח הגיע לשפל המדרגה. אך זקן הבלוק שלנו היה איש חכם. הוא פתח בשיחה מאולתרת על מה שהיה בלבנו באותו רגע. הוא דיבר על החברים הרבים שמתו בימים האחרונים... אך הוא הזכיר גם מה היתה עשויה להיות הסיבה האמיתית למותם: הוויתור על התקווה. זקן הבלוק הצביע עלי כדי להשיא עצה. פתחתי באזכור הנחמות הפשוטות ביותר. אמרתי שאפילו באירופה זו שבחורף השישי של מלחמת העולם השנייה, מצבנו אינו הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אמרתי שעל כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו, מה אבד לו עד כה ללא תחליף. הבעתי את הסברה, כי לרובם היו אבדות מועטות כאלה. כל מי שעודו חי, יש לו יסוד לתקווה. בריאות, משפחה, אושר, מימוש מקצועי, הון כלכלי, מעמד בחברה כל אלה דברים שאדם יכול להשיג מחדש או להחזיר לעצמו. אחרי ככלות הכול, עדיין כל עצמותינו שלמות. יהיה אשר יהיה מה שעברנו, הוא עשוי לשמש לנו נכס בעתיד. אך דיברתי לא רק על העתיד ועל צפונותיו. הזכרתי גם את העבר; את כל השמחות שלו, שאורן עדיין זוהר גם בהווה החשוך שלנו. לא רק החוויות שלנו, אלא כל מעשינו, המחשבות הגדולות שהגינו, יהיו אשר יהיו, כל הסבל שלנו, כל אלה לא ירדו לטמיון, אף כי הם נחלת העבר; אנחנו הבאנו אותם לידי מימוש בעולם. 

ביקשתי מהיצורים האומללים הללו שכרו אוזן לדברי בחשכת הבקתה, להתייצב אל מול חומרת מצבנו. אַל להם לאבד תקווה, עליהם לאזור עוז מתוך אמונה ודאית, כי חוסר התקווה שבמאבק שלנו אינו גורע מאצילותו וממשמעותו. אמרתי כי יש מי שמשקיף עלינו מלמעלה בשעות קשות – ידיד, אישה, אדם חי או מת, או אלוהים ומצפה שלא נאכזב אותו. הוא מקווה למצוא אותנו נושאים את סבלנו בגאון ולא בעליבות ויודעים איך (לחיות ואיך) למות.״


המחשבה עליהם בתקופה ההיא, על העובדה שהצליחו להחזיק בתקווה למרות כל מה שעברו ולהבין לאן הגענו 80 שנה אחרי פשוט חיזק אותי והרים אותי.


במקום אחר בספר הוא כותב ״אפשר ליטול מן האדם הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה בחירויות האנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות, לבחור את דרכו.״


משהו במשפט הזה החזיר לי מאד חזק את אמיר. את הבחירה שלו בדרך משמעותית ומלאה. את האדם הענק שהיה ושנגע לכולנו עמוק בפנים. את העובדה שחי חיים קצרים אך מלאים כל כך, מחוייכים ומאושרים ועשירים בטוב ובאהבה. שהוא מפזר אהבה לכל מי שסביבו ואת ההרגשה שהוא עושה את מה שהוא אוהב, ואת מה שיוצק משמעות בחייו.


המשפט המוכר אומר ״במותם ציוו לנו את החיים״. במקרה של אמיר אולי ״בחייו ציווה לנו את החיים״ מתאים אפילו יותר. למרות הכל, כל מה שנשאר הוא לחיות בשיא הכוח. למלא כל רגע במשמעות וטוב ולהמשיך לשאוף למעלה.

2 views0 comments

Recent Posts

See All

댓글


bottom of page