30 יום למותו של אמיר אהובנו,

 ילד יקר שלנו, אח נפלא, בן משפחה נאמן, חבר אהוב, מפקד מסור ונשמה טובה,

 אמירי חלפו להם 30 ימים מאז נפלת בקרב, הכאב עצום ואין לו נחמה, עטפו אותנו בתקופה קשה זו, בני המשפחה  הנפלאה שלנו , החברים היקרים שלנו, כל מנחמינו הרבים שהתחזקנו  בחיבוקם התומך, חבריך מהארץ ומכל העולם שזכינו להכירם ולהוודע לאהבתם אליך, מפקדיך שהעלו על נס את גבורתך, מסירותך והיכולת האישית שלך. פקודיך, החיילים שהיית להם אח דואג, אבא חם שכזה, חבר לצחוקים ומעל לכל מפקד שאחריו הם הלכו במסירות שרק אתה ידעת לגרום לה בכשרון המיוחד לך, בחיוך השובה שלך וברצינות המקצועית כל אימת שנדרשת לפעול בתנאי קרב.

 אני רוצה חמוד שלנו בשימך, להודות היום כאן מול קברך הטרי לכל  מי שהיה איתנו באבלנו, לכל מי שתמך, עזר וסייע ולכל מוקירי זכרך.

 אנחנו לא לבד ילד שלנו, החניה עמוסה, הבית מואר כמו שאהבת. עשרות הסיפורים אודותיך לוקחים אותנו איתך למקומות ולמפגשים עם אנשים שנשבו בקסמיך, סיפורים המסופרים תמיד בחיוך, בזכרונות מלאי חם ושמחה, ואתה חמוד שלנו ממשיך לחייך לכולם מכל תמונה, לקרוץ פה ושם.

  אתה איתנו ועם כל אוהביך בכל רגע ובכל מחשבה.

 אני יודע ילד נפלא שלנו שהשארת חלל עצום שלא ניתן למלא אותו. אמא ויניב, כמו גם אני חשים במחנק הנורא הזה בגרוננו, בצורך לזעוק ולשאול, למה??

אני יודע חייכן שלנו שהחיוך המקסים שלך ילווה אותנו עד סוף ימנו.

אני יודע  גיבור שלנו שתהיה סמל ומופת לבאים אחריך.

אני יודע חמוד שלנו שהגעגועים אליך יטריפו דעתנו.

אבל אני מבטיח לך בן יקר שנהיה חזקים, נשקם את הריסות חיינו ונחיה בשבילך, כמו שאהבת, נטייל, נצחק, ננצור דמותך בקירבנו, ניקח אותך איתנו לאן שנלך.
 

חיים חפר (הוקרא ע"י תמי רמות)

 החיילים הצעירים שמתו

 "החיילים הצעירים שמתו

לא ידברו ובכל זאת

ישמע קולם" (ארצ'יבלד מקליש)

 החיילים הצעירים שמתו לא ידברו ובכל זאת ישמע קולם והקול הוא חזק וקשה והוא פונה אלי ואליך - אל כולם והוא זועק את פצעי מכאוביו ואת ערפל החושים - ואת אפס הדם והוא זועק את הספרים שלא יקרא, את הסרטים שלא יראה ואת האהבה שלא ידע עוד לעולם והוא זועק את אחיו ואת בניו ואת אשתו ואת אמו שלא ישוב להיות עמם ואת הריח ההוא ואת הצבע ההוא ואת הטעם ההוא שלא טעם והוא הקול העונה את התשובות לדברים כפשוטם והוא קול היודע טוב מאתנו מה זאת מולדת וארץ ועם ומה זאת חרות ועצמאות וחופש ומשפטים רבים שלפתע התבהר מובנם כי הם הדברים אשר החיילים נתנו לנו לעת סוף, בהימוג נשימתם.

 בבתי הקברות הארעיים אנחנו מהלכים בין התלוליות בין הזרים והבכי, בין ההספד והיריות ומשפחה נופלת על צווארי משפחה - והגברים - אחים ונשים - אחיות והם כולם יודעים כי המיתות של בניהם אינן ארעיות והם מביטים סביבם - עם שלם אשר חזר להיות שוב משפחה במבטי האלם וההלם, במבטי הכאב והמבוכה והם נוטשים במבט אבל אחרון את קברו של האיש אשר לא יחיה ושואלים את עצמם: מה היה, ושואלים את עצמם: מה יהיה.

 ואז החיילים הצעירים שמתו אומרים מתוך האדמה: נערו את האבל מעל בגדיכם קרעו את הדממה תלו על גגות בתיכם את הדגל שהפך קרעים הניפו את המילים שמתנו עבורן על כל בתי המתים והחיים תנו לתמונותינו האחרונות לפרוץ מתוך המסגרות ולמלא בפנינו את החללים הלבנים בין השורות פתחו את כל החלונות לרוחות החורף שלנו הסוערות כי הנה אנחנו באים אליכם בקריאה רמה מאלף חצוצרות ואנחנו שרים לכם: חיו כפי שמתנו - באומץ, בתום, בהקרבה חיו כפי שמתנו - במסירות נפש, באהבה חיו כפי שמתנו- באמונה, ברעות, בטוהר חיו כפי שמתנו - בנעורים היפים מכל שם תואר קוו אל קץ המלחמות- אמיצים וחזקים היו וחיו, למעננו המתים - חיו!

 החיילים הצעירים שמתו לא ידברו ובכל זאת ישמע קולם ואנחנו העומדים מול שמותיהם ואומרים שלום לעפרם מוכרחים להישבע שיש אמת בצואתם וכי נחייה את החיים כאשר צווינו לחיות במותם למען המתים האלה, למען אלה החיים למען החלומות היפים שיגרשו את החלומות הרעים למען ימי המחר הבאים צלולים ומופלאים ונקיים למען השם הסופי, בשורה הסופית בבתי הקברות הארעיים.