יניב - יום השנה 2019

התחלתי בכותרת. אמיר - 16 שנה. זהו. נתקעתי שם. 16. 5840 ימים ולילות ליתר דיוק, עברו מאז שנקרענו לשניים.


נורא רציתי השנה לכתוב משהו. רציתי לצלול עמוק ולהיזכר, רציתי להפוך בחזרה את הגעגוע הרך והמחוייך שנשאר ומלווה אותי, אותנו כל יום לכאב שהוא אמור להיות.


אז מצאתי שקט וזמן וניסיתי להתחיל לכתוב משהו, אבל שוב נתקעתי. המעיין יבש… קשה לחזור שוב ושוב לאותה נקודת התחלה ולנסות למצוא מסלול חדש. אז אין ברירה. כמו שלפעמים גם לידה לא מתחילה באופן טבעי, גם בשביל לכתוב צריך לפעמים זירוז.

עברתי שוב על אותן התמונות שלך. יפה אחד. קראתי גם את הקטעים הישנים שכבר נכתבו.

חיפשתי קצת ברשת כדי אולי לקבל קצת השראה אבל הכל נשמע אותו הדבר. אובדן גנרי. כולם מתארים את החוסר ואת ההתמודדות איתו בדרכים דומות. כולם נאחזים בזכרונות, מבכים שלא ישמעו, יגעו ויריחו יותר.


זה לא זה. חשבתי אולי לכתוב משהו כמו ״השיחה שלא התקיימה״ ולדמיין איך יהיה להרים אליך טלפון עכשיו פתאום בבוקר יום שישי מהמטבח בגבעת עדה. לדמיין איפה אתה עכשיו, מה אתה עושה, איפה אתה גר, איזו משפחה יפה יש לך... גדול עלי… יש לי כלום ביד והמון פנטזיות בראש.


ואז חשבתי אולי שהייתי צריך לראיין את הילדים ולשאול אותם שאלות עליך כי ככל שעוברות השנים והם נחשפים עוד ועוד לדמות שלך דרכנו ודרך ההנצחה המדהימה שההורים דוחפים וכבר ממש יש להם דמות וזכרון שלך. לא פעם הם פתאום שולפים אותך פתאום ומוודאים איתי שזה המקום הנכון. ״אבא, איזה חבל שאמיר לא יכול להיות איתנו כאן עכשיו״ או ״ אבא, נכון שאמיר היה ממש נהנה מזה גם?״

אבל גם זה דורש הפקה שלא יכולתי לעמוד בה עכשיו.


ואז נזכרתי במכתב היחיד שיש לי ממך מ 1997 שכתבת לי כשהיית בן 16, ליום ההולדת ה 19 שלי.

פתחתי קופסא ישנה, קראתי אותו וקיבלתי את מה שחיפשתי...

אז הבנתי שזה מה שבא לי להקריא היום. אמנם כתבת לי עליו ״לקרוא לבד״ אבל נראה לי שהנסיבות השתנו. וגם חלה כאן התיישנות.


1 view0 comments

Recent Posts

See All