אמיר - יום השנה ה 12
יום רביעי בלילה. קר בחדר הזה. אני יושב ומדפדף באינטרנט כבר שעות, מחפש מידע על לימודי אדריכלות. אולי באוניברסיטת ת״א. אני חייב שינוי. מחשבים זה לא הכיוון שלי. וכנראה שגם לא תל אביב. נכון, זאת אחלה עיר וגם אחלה דירה. אבל אני לא יכול יותר עם בטון שמקיף אדמה. זה צריך להיות הפוך. ואני רוצה אויר נקי.
טוב. כבר אחרי חצות. למיטה, לישון. 2 בלילה. הטלפון הנייד שלי מצלצל. לא מבין מה פתאום. הגוף מתעורר חלקית אבל הראש עדיין לא. ״הלו?״. ״יניבי, תתעורר בבקשה. קרה משהו נורא. לאמיר.״ ״מה?!״ ברקע אני שומע דיבורים ורעש שמבלבלים אותי עוד יותר. ״חמוד, קום בבקשה. ופתח את הדלת״.
אני פתאום מבין שדופקים כבר המון זמן בדלת הדירה שלי. הפעמון של דירות שכורות בתל אביב לא עובד. אני פותח את הדלת ורואה כמה אנשים שאני לא מכיר. אולי במדים. אומרים משהו. לא מבין. רגע, שניה. אבל עוד לא ממש התעוררתי. הם מרימים אותי מהרצפה ועוזרים לי להגיע לסלון. טישו. מים. ״אתה צריך עוד משהו?״ ״תתלבש ובוא ניסע הביתה״. איכשהו אנחנו למטה ברחוב. מונית עומדת מול הבניין. גם את הנהג אני לא מכיר. שני אנשים עולים איתי למונית. ״איפה אתה גר, יניב?״. ״שקד 20, רעות״.
המבט שלי תקוע מחוץ לחלון כל הנסיעה. הכבישים נורא ריקים בשעות האלה. הנה נתב״ג. אנחנו כבר קרובים. יער בן שמן. פותח קצת חלון ואויר נקי וקר נכנס למונית. הנה השומרים בכביש הגישה. איך הם מסתכלים עלי... הכיכר. המרכז. הירידה בשדרות האורנים. הבית.
אני פשוט לא מאמין שזה קורה.
אני פתאום נזכר שכמה חודשים לפני, כנראה בהשפעת הקרב בג׳נין, עברה לי המחשבה על האפשרות שאאבד את אמיר שלחם בשכם באותו הזמן. המחשבה יותר ארבה לי מעברה לי. והיא הצליחה לתפוס אותי. הרגשתי שהדם קופא לי בגוף. שהאיברים הפנימיים שלי מתכווצים פנימה ושהגוף עוד שניה קורס על עצמו. דמיינתי את עצמי במצב הזה ופשוט ראיתי סוף. חושך.
אז מה זאת אומרת נהרג? איך זה קשור למשהו? אני זוכר את עצמי שואל את זה בקול רם. מדהים כמה זמן לוקח לראש לתפוס את הדבר הבילתי נתפס הזה. להגדיר את הדבר הבילתי מוגדר הזה.
להבין שעליך להתחיל להתמודד עם הסוף הזה.
אתה מנסה להריץ הכל שניה שניה אחורה ולחפש את כל הרגעים המשותפים שהיו עד עכשיו מובנים מאליהם כדי לקבע אותם בזכרון, כדי שלא יעלמו כי זה כל מה שנשאר לי!
הבחירות (לכנסת השש-עשרה) נערכו ב-28 בינואר 2003. בבוקר אחרי, ביום רביעי, בדיוק שבוע לפני הלילה ההוא, דיברתי עם אמיר בטלפון. דיסקסנו את תוצאות הבחירות. ״הליכוד התחזק. העבודה ומר״צ נחלשו. אבל גם ש״ס. ומה אתה אומר על שינוי? נראה לי שלפיד הולך לעשות שינוי אמיתי… יאללה חמוד, שמור על עצמך. נתראה עוד שבועיים.״
זו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו. אני חושב שהפעם האחרונה שהתראנו הייתה, כשמישהו דפק על אותה הדלת של אותה דירה, בערב יום ההולדת שלי. זה היה אמיר שלא הודיע מראש ואיכשהו יצא לכמה בשעות בהפתעה ובא לחגוג איתי את יום ההולדת ה 24 שלי. שליש מחיי עבר מאז בלעדיו.
אני מאד מתרגש לקראת היום הזה. כל מי שנמצא כאן זכה להכיר את אמיר ואני בטוח שהיום הזה מציף אותו חזק יותר מבכל יום אחר אצל כולנו. יש כאן משהו שהופך את אמיר להכי מוחשי שאפשר. כל חיבוק חזק, כל דמעה, כל משפט שנאמר כאן, מאפשר לי, ואולי גם לכם, להרכיב מעין בבואה של אמיר. שמרחפת לה באויר כל עוד כולנו כאן מחזיקים אותה ביחד.
Comments