top of page

יניב - יום השנה 2012

3 בפברואר 2012   

יושב ומחכה למוזה. כל שנה אותו דבר. איכשהו אני מגיע ללילה לפני האזכרה ומחכה שמשהו כבר יצא.


בשנים הראשונות זה הלך יותר קל. הייתי הרבה יותר פרוץ לכל השכול הזה והוא די עשה בי כבשלו. הייתי מוצף, חושב וכותב לעצמי הרבה לפני האזכרה ואז בשבוע עצמו רק מחבר את כל הנקודות יחד לכדי ציור אחד גדול בקו רציף.


ובשנים האחרונות אני יושב, תמיד ביום חמישי בלילה, גמור מהשבוע שסוף סוף גווע ומנסה לחפש איזו דרך קיצור, איזו רכבת ישירה לתוך הבטן, לתוך המקום הזה, הפרוץ. אבל הוא כבר שנים ארוכות הולך ומתבצר. מגן על עצמו ממני. מגן עלי ממנו. הוא יודע טוב מאד שביחד, באמת ביחד אני והוא לא יכולים להתקדם.


לפעמים לא ברור לי מה בעצם העניין הזה של לכתוב משהו לאזכרה שלך.


שמישהו כבר יגיד את האמת. אתה הרי כבר הרבה מאד זמן לא כאן. לא באמת כאן, בחלקה הצבאית בבית העלמין בחדיד, לא הרגע ולא בכל יום שאני פונה אליך.


אז אולי הכתוב לא ממש מכוון אליך. הרי השיחות והמפגשים איתך בשנים האחרונות קורים רק בתוך הראש של כולנו. אז אולי הוא מכוון לכל האהובים שמגיעים הנה כל שנה. הרי אחרת לא הייתי מקריא את זה בקול רם. אבל לא בשביל זה הם באו. הם כאן כי הם אוהבים אותך והם מוצאים כאן חלק קטן מהחיבוק שחסר להם.

אז אולי זה פשוט מכוון אלי. אולי אני פשוט צריך לפגוש את המקום המבוצר הזה איכשהו. ומכיוון שכבר אי אפשר להגיע אליו אחרת, אז ביום הזה שבו החיים קפאו, אם אני יושב מספיק זמן, חושב וכותב את הדברים הנכונים אני יכול להכנס אליו שוב ולכאוב באותה עוצמה.


כנראה שזה העניין. אנחנו כבר שנים חיים בלעדיך. בלי שיחות איתך, בלי הצחוקים שלך, בלי החיבוק החסר שלך. וכולנו פשוט כל כך מתגעגעים אליך, געגוע וכאב כל כך עמוקים שפשוט אין לנו ברירה אלא לדחוק ולרמוס אותו כל השנה ואולי רק היום לתת לו מקום וזמן לצאת.

ובגלל שהוא היה סגור כל כך חזק בצינוק שיצרנו לו במשך השנים, אין דרך אחרת לתת לו לצאת אלא בכתב מודפס ומסודר על חתיכת דף מקופל. אחרת הוא יתפוס אותנו לא מוכנים באיזה בוקר באמצע פקק על כביש 1, בגלל איזה שיר לא קשור ברדיו, וכשהוא יתפרץ הוא עלול להכאיב לנו מדי עד שנשתגע.


הצלחתי. אני יודע שנגעתי בו. בכיתי.

זהו. אני יכול למשוך עוד שנה.

אני אוהב אותך.


0 views0 comments

Recent Posts

See All
bottom of page