אמיר 19 שנה
שנתיים של בידוד. של ריחוק. של סגור. של פירוד. של לבד.
קצת משתק כמו לאבד אותך.
השגרה שהכרנו נרמסה. העולם שהכרנו התעוות. יסודות חיינו נשמטו. דברים שאהבנו הפכו לזכרונות.
קצת מאתחל כמו לאבד אותך.
השנתיים האחרונות השאירו אותך לבד עם עצמך. זה חייב אותך להתעסק בכל השאלות האלה שאף פעם אין זמן אליהן. שאלות עמוקות, בוריאנטים שונים, שהשגרה היא החיסון היחיד נגדן.
הזמן שנוצר, בהתחלה מאפשר, אח״כ מציע ואז מחייב, להתמקד ב׳מרכז׳ שלך קודם. במי אתה. כשאתה לבד. מה מניע אותך. מה עושה לך טוב. האם אתה מאפשר לעצמך ביום יום לפגוש את עצמך, לקצת זמן איכות.
יעזור אם תבטל את הסדרתיות של הזמן ותקפוץ באקראיות בין אירועים שונים בחיים, כדי להבין טוב יותר איך ולמה הגעת לנקודה הזאת. ואז תבין שהזמן שחלף, כל מה שהוגדר ׳זמני׳, נועד בעצם לעזור לך לזקק את התשובות לשאלות האלה. כל הרגעים האלה אמורים לעזור לך לקלף שכבה שכבה ולהגיע לגלעין שלך. לליבה.
שנים ועוד שנים אחרי, אני עדיין המום ממך. אתה, אחי הקטן, כאילו הגעת לעולם הזה, כבר אחרי שסיימת את כל הדרך. כאילו בילית איפשהו שנים לבד וזיקקת כבר הכל. הגעת לעולם הזה ממוקד, בוגר, שלם, חזק. מגיל מאד קטן, הצלחת לחשוף את הליבה הזאת, שהיתה בך. את הדבר היציב והברור ועדיין זוהר בכל מי שפגש אותך. היית מואר. בודהיסטי כזה.
ואפילו יותר מושלמת מזה היא העובדה שלא חיפשת לנפנף בזה שפיצחת את האטום. לא חיפשת לסנוור עם האור הזה שהיה בך. זה פשוט בער בך וחימם את כל הסובבים אותך.
מימד הזמן הושטח מאז ועד היום. אתה לא אמיר, אחי הקטן שביקר בחיינו ל 21.5 שנה.
אתה יציקת פלדה איתנה, שהייתה חמה מהשמש כשהיית חי והפכה קפואה ונצחית מאז שהלכת.
העוצמה הזאת שהיתה בך, נתנה לכולנו להרגיש שכשאתה נמצא אפשר להירגע. יש על מי לסמוך. ועכשיו יהיה טוב.
האהבה שלך אלינו, החיוך שלך, החיבוק האדיר שלך, כפות הידיים הענקיות שלך, מפרקים בחסרונם.
טוב שהשארת אצלנו חלקים מהליבה שלך כדי שנוכל להמשיך הלאה.
Comments