top of page

אבא - יום השנה 2004

שנה לנפילתו של אמיר,


"סגן אמיר בן אריה ז"ל נפל בקרב במוצב "דיסקוטק" בשכם. במהלך הקרב הוכיח סגן אמיר בן אריה ז"ל מנהיגות, יוזמה ואומץ לב, בניהול לחימת חייליו. סגן אמיר בן אריה ז"ל היה מפקד ולוחם מקצועי, שהקרין על סביבתו סובלנות, שקט ועשייה בלתי נלאית. סגן אמיר בן אריה ז"ל מילא כל תפקיד בצורה הטובה ביותר, ודרש מעצמו לא פחות משדרש מפקודיו"

יהי זכרו ברוך!


דברים אלה נכתבו בסיכום תחקיר הארוע בו נפל אמיר שלנו בקרב עם מחבלים במוצב הדיסקוטק בשכם. 


תרשו לי לקחת אתכם רגע איתי שנה אחורה בלילה שבין יום רביעי וחמישי 6 בפברואר 2003, צלצול בדלת בשעה שלוש לפנות בוקר ונביחות של טינה העיר אותי ואת אירית, אירית אמרה לי "קום זה בטח אמיר", אמיר נהג להגיע כך לעיתים באמצע הלילה, אבל תמיד התקשר אלי לטלפון כדי שאפתח את הדלת, קמתי מהמיטה וירדתי לכוון דלת הכניסה, לא ראיתי איש מאחורי הדלת, הצצתי מחלון המטבח וגם שם, לא זיהיתי כלום. לא חשבתי באותם רגעים על הגרוע מכל, הייתי עסוק בלראות מי זה בשלוש בבוקר וניסיתי להרגיע את טינה שלא הפסיקה לנבוח. צלצול נוסף בדלת, שוב הצצתי בעינית, משהו בתוכי אמר "אל תפתח".. לאחר הצלצול השלישי פתחתי את הדלת ושאלתי מי זה?, הדלת החיצונית נפתחה ובפתח הופיע קצין ששאל, משפחת בן אריה? עניתי כן בקול רועד, והוא המשיך.."אמיר נהרג הלילה בשכם בעת פעילות מבצעית".

קפאתי על מקומי, קור נורא אחז בגופי, אירית קמה מהמיטה ושאלה מי זה?, בואי אירית אמרתי בקול חנוק, "לאאאאא!!! היתה תגובתה של אירית כשראתה את הקצין במדים והצוות שנלווה אליו.

זכרון של לילה נורא זה לא מש מאיתנו, הסתלקותו הפתאומית של אמיר פערה בנו חלל שלא ניתן למלא אותו, ההתמודדות הזו עם השכול, הגעגועים לקולו של אמיר שלכל אחד מאיתנו היתה לו צורה מיוחדת לענות בטלפון, חסר לי מאד קולו של אמיר שכשהייתי מתקשר היה עונה מיד, "אבויה, מה קורה?" חסר לי החיבוק המיוחד של אמיר כשהיה מגיע הביתה או לקראת שובו לגדוד.

אמיר היה אמיץ, אולי אפילו אמיץ מדי, כילד אמיר היה מהשובבים הגדולים, ללא פחד, עם רצון להתנסות בכל דבר שרק ניתן,  כבר בגיל שנתיים וחצי כשקיבל מסבתא בקי וסבא חי את זוג האופניים הראשון שלו, התעקש שלא ארכיב לו את גלגלי העזר, עלה על האופנים ונעלם בקצה הרחוב..

את אמיר המתבגר הכרנו כולנו, את האישיות המקסימה, ה"צחוקים" שכל כך אהב עם החבר'ה, ובני המשפחה. את היחס המיוחד שלו לכל חבר, חברה, חייל ומפקד. אמיר עבר במהלך שרותו הצבאי תקופות שכשהבטתי מהצד, לא הבנתי איך ניתן לשמור על כזה מורל, חדוות עשיה ורצון בלתי נלאה לתרום ולעשות.


אמיר חסר לנו, לכולנו, דמותו, שובבות הנעורים הבלתי נלאית שלו, יצר ההרפתקנות, הספונטניות והיכולת להיות חבר אוהב ואהוב, אמיר באופיו המיוחד ידע לפתח ולשמור על קשר עם עשרות ואולי מאות מחבריו, כשהזכרון בטלפון הנייד שלו לא הספיק, רכש מכשיר נוסף, לא לפספס אף אחד.


אתמול בערב, קיימנו ערב לזכרו, ערב בו נטלו חלק כל חבריו הקרובים, בערב זה אמרנו דברים לזכרו, שרנו שירים נוגים שבאו מתוך הלב, הלב המרוסק של רבים מחבריו שכה אהב וכל כך אהבו אותו והוא חסר להם היום.


אין מרפא לכאב הזה, אין נחמה לשכול שנכפה עלינו ואין השלמה עם הגורל האכזר, אך יש בנו גאווה, אמיר עשה בדיוק את מה שדרש מעצמו, את מה שדרש מפקודיו, הפגין עז,  אומץ לב ודוגמה אישית של מפקד ולוחם.


אמיר שלנו, הלב שותת דם, המח לא קולט, הכאב לא נשכח לרגע, אבל אמא יניב ואני החלטנו לבחור בחיים, לחיות את כל הדברים שהיית רוצה לעשות ושנעשה איתך או בלעדיך.


אנחנו משתדלים להיות חזקים, להפנים הכאב, להתרפק על כתפי החברים והחברות הרבים שפוקדים אותנו ערב ערב ובסופי השבוע, בדיוק כמו בימים שהיית בבית, מכנס את כולם לבירה נרגילה וצחוקים.


מתגעגעים אליך ילד שלנו, חבר של כולם.


שכב על מקומך בשלום ילד, החיוך התמידי שלך לא מש מעיננו, דמותך החסונה שנראתה כל כך לא פגיעה, משתקפת בתמונותיך הרבות כזכרון נצח.


אוהב אותך ילד שלי.  


1 view0 comments

Recent Posts

See All

Comentarios


bottom of page